כשהוא חי קולו אחד וכשההוא מת קולו שבעה 

ב"ה.

שולחן-השבת

מבט מיוחד ומרתק לפרשת-השבוע,

לפי מדרשי חז"ל, הקבלה והחסידות

לאור תורת חב"ד

מאת

הרב יוסף קרסיק

שליח הרבי

ורב אזורי בת חפר - עמק חפר

"כשהוא חי קולו אחד

וכשההוא מת קולו שבעה"!

  מקורבן היולדת המופיע בפרשתנו למדים איך יתכן שלמת קול יותר רב מלחי.. ושיתרון הגאולה על הגלות, כיתרון החי מן המת! הקולות של הכבש

המצב הרוחני בזמן הגלות נחות בהשוואה למצב הנעלה שהיה בבית המקדש ושיהיה בזמן הגאולה, אין להשוות בין עבודת ה' הנעלית שהיתה במקדש ואצל האבות הקדושים, משה רבינו ושאר הצדיקים והקדושים, לעבודת ה' שבזמן הגלות,

שני המצבים הללו - של הגאולה ושל הגלות - דומים ליצור חי וליצור מת: חי נע ומתלהב, כך האבות הקדושים והצדיקים 'חיים' את עניני הקדושה ועבודת ה', ואילו מת אינו חי ונע וזה מסמל מצב של 'גלותי שחסר חיות והתלהבות בעבודת ה' וקיום התורה והמצוות.

ברור שהכל מאת ה' ואף הירידה והנפילה הרוחנית הקיימת בזמן הגלות מכוונת משמים מאת מסובב הסיבות, וממילא אף ממנה מפיקים תועלת רוחנית - הדבר מתפרש במשל נפלא של חז"ל במשנה:

אמר רבי יהושע, זה הוא שאמרו שלכבש חי יש רק קול אחד (כשהוא פועה מהה..), אבל "כשהוא מת קולו שבעה", אפשר להוציא ממנו שבעה קולות: משתי קרניו לעשות שתי חצוצרות (שופרות). משתי עצמות שוקיו לעשות שני חלילים. מעורו תוף. ממעיו נבל. מבני מעיו כינור.

כוונת המשל בדרך הדרש: "כשהוא חי" מסמל מצב רוחני נעלה שהאבות הקדושים חיים וקיימים ואז "קולו אחד", שמשמעות הדבר כפולה: הן שעם ישראל באחדות מוחלטת וקולם מאוחד בלי חילוקים ופילוגים, והן שכולם פונים בדרך אחת לה' אחד; ו"כשהוא מת" כשקיימת נפילה רוחנית, אז "קולו שבעה" קיימות חלוקות והתפלגויות לדרגות ומעמדות.

כך מתפרשים הדברים על-ידי נכד הבעש"ט: "כשהוא חי" כשהוא במדריגת חי, והוא דבק בה' חיי החיים אז "קולו אחד" היינו כל בחינת קול שמוציא בפיו, הכל מתוך כוונה ודביקות בה' אחד, ואז ה' נותן לישראל את ארץ ישראל, והופכה מארץ שבעה עמים גויים לארץ ישראל אחת, ומבטל את כל הצרות הגשמיות והרוחניות שמנסים לעשות שבעת העמים הגויים; ו"כשהוא מת" כשנופל ממדריגתו וחס-וחלילה אינו עושה רצונו של מקום, אזי אותם שבעת העמים מפריעים לישראל בפרנסתם הגשמית והרוחנית ומטרידים אותם במחשבות זרות לבלבלם מעבודת ה' בתורה ובמצוות והארץ נעשית ארץ שבעה עמי גויים.

אם-כן ממשלו של רבי יהושע למדנו שני יסודות חשובים על מצבו הרוחני של המת:

א) הקול האחד ושבעת הקולות נובעים מאותו כבש ממש - "כשהוא חי קולו אחד וכשהוא מת קולו שבעה", ללא שינוי, השבעה קולות מופקים ממש מאותו כבש שהפיק את הקול האחד, אלא שבתחילה "קולו" היה אחד ועתה נעשה שבעה. העם היהודי שבדורות הראשונים הנשגבים היה בבחינת אחד, והעם היהודי שבדורות האחרונים הנחותים הוא בחינת 'שבעה' (=התחלקות והתפלגות), הוא אותו עם קדוש ונבחר!

ב) את שבעת הקולות מפיקים מן הכבש המת, כך כדי להפיק מהעם היהודי המצוי בחושך הגלות שבעה קולות קדושים צריך להתחבר אל הכבש המת - "אל המתים אלו האבות", שזכות האבות הקדושים משפיעה כוח להתעלות רוחנית של ישראל, גם בזמן הגלות. כך אמרו במדרש6 ש"עם ישראל נמשל לעץ גפן", כמו שגפן הוא עץ חלש שאינו אינו יכול לעמוד יציב וזקוף מעצמו אלא אם הוא נשען על דבר אחר, בדרך כלל מעמידים תחתיו גזע עץ מת שעליו הוא נסמך - "מה הגפן נשענת על עצים מתים, כך ישראל קיימים על-ידי שהם נשענין על המתים - אלו האבות".

וממשיך המדרש ומפרש: כמו שאליהו הנביא התפלל בהר הכרמל שתרד אש משמים ולא נענה, ורק כשהזכיר את המתים ואמר "ה' אלהי אברהם יצחק וישראל" - מיד נענה, "ותפול אש"! וכן משה בשעה שחטאו ישראל לימד עליהם זכות במשך ארבעים יום וארבעים לילה ולא נענה, ורק כשהזכיר את המתים "זכור לאברהם ליצחק ולישראל", נענה "וינחם ה' על הרעה"! כך בזמנינו הכח להפיק מן הכבש המת, קולות לקדושה, כלומר להפיח קולות של קדושה ושמחה בעם ישראל בזמן הגלות, זה על ידי שנשענים באבותיהם ורבותינו הקדושים, "על המתים אלו האבות".

צמיחה מתוך הנפילה

רבי שמעון בן עקשיא מביא במשנה1 משל נוסף המחדד ומדגיש את מעלת המת בהשוואה אל החי:

"זקני עם הארץ, כל זמן שהם מזקינים, דעתן מיטרפת עליהם, אבל זקני תורה כל זמן שהם מזקינים, דעתם מתישבת עליהם", למרות שבדרך כלל אדם זקן וישיש נחלש לא רק פיזית אלא גם שכלית, הוא מאבד מכוח הריכוז וההעמקה בשכלו בהשוואה לאדם צעיר ורענן, בכל זאת, תלמיד חכם ככל שהוא מזקין כך הוא מוסיף תבונה, "תרבה חכמתו ויתחזק שכלו", בהשוואה לצעיר.

כך גם בעניננו, למרות המעלה האדירה של עבודת ה' בזמן האבות כשהיה "קולו אחד", יש יתרון והתעלות בעבודת ה' דווקא בזמן הגלות כש"קולו שבעה", כי כשלוקחים את הכבש המת ויוצרים מכל שבעת חלקיו כלים וכוחות לקדושה - מקרניו חצוצרות לקדושה, משוקיו חלילים לקדושה וכו' - אז מגיעים להתעלות רוחנית יותר נעלית מהקול האחד שהיה בתחילה, משום שיש שבע כוחות קדושים ולא רק אחד! כידוע שישנם שבע קולות קדושה, הכתובים בתהילים מזמור כט, [שנאמרו בו שבעה קולות ה', "מזמור לדוד .. קול ה' על המים גו'"].

הדברים5 מתפרשים גם בעבודת ה' להפצת היהדות והמעינות חוצה: בדורינו יש גם יהודים בבחינת "כשהוא חי" המקפידים על קלה כבחמורה ועובדי ה' במסירות מכל לבם, וגם אלו שהם בבחינת "כשהוא מת", הרחוקים לעת-עתה מקיום תורה ומצוות,

ויש יתרון ומעלה כשהיהודי העובד ה' יוצא מ'תחום המושב' שלו ויורד להשפיע ולפעול על היהודי הרחוק לעת-עתה: כי כשהוא עובד ה' בעצמו אז "קולו אחד", יש לו רק זכות אחת של עצמו, אבל כשהוא יורד מדרגתו לציבור שאינם בדרגתו והוא מעלה ומקרב אותם, אז הוא זוכה ל'שבעה קולות' נעלים ["כשהוא5 חי הוא עומד על מדריגה אחת ואין מעלתו חשובה כל כך כמו מי שהוא מת, רצה לומר כשיורד הצדיק ממדריגתו כדי להעלות מדריגה הנקרא שבע, להתחבר להמוני העם ולהעלותן, קולו שבע, שהם רבים של שבעת ימי הבנין כללות העולם וזכות הרבים תלוי בו"].

הקמת הכבש לתחיה

חיי הכבש תלויים ברועה השומר עליו, כתשובתו המפורסמת של רבי יהושע לאדריאנוס בוויכוח שהתנהל ביניהם:

אדריאנוס שיבח את כוחם של ישראל ואמר "גדולה הכבשה העומדת בין שבעים זאבים" כך עם ישראל גדולים וחזקים המצליחים לשרוד בעולם שבו הגויים קמים עליהם לכלותם, ענה לו רבי יהושע הכוח והגדולה אינם של עם ישראל, אלא "גדול הוא הרועה שמציל ושומר", גדול הוא ה' המציל את עם ישראל ושומר עליהם מן האומות הקמים עליהם להורגם.

חיי הכבשה הוא בזכות ה', ואנו מתפללים וזועקים אליו שיקים את הכבשה, בביאת משיח צדקינו, אז יקומו כל ישראל לתחיה, הן במובן הגשמי - תחיית המתים של הגוף, והן במובן הרוחני - שכולם יחיו באחדות והרמוניה באהבת ואחדות ישראל עם "קול אחד" מחוברים בה' אחד, בגאולה האמיתית והשלימה במהרה בימינו בקרוב ממש.

יולדת המביאה שבעה קורבנות

הנושא האמור מתקשר באופן מיוחד לפרשתינו - תזריע מצורע, בו מדובר על יולדת שהיא הצטוותה להביא קורבן לבית המקדש, "אשה כי תזריע וילדה .. תביא כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תור לחטאת גו'", ולעיתים עקב נדר של היולדת ושרשרת טעויות שלה ושל הכהן, היא אינה מסתפקת בשני קורבנות בלבד, אלא היא חייבת להביא שבעה קורבנות!

ניתן היה לחשוב ששבעת הקורבנות הבאים בשל הספק והטעות נחותים במעלתם ותוקפם משני הקורבנות שהם בגדר חובה ברורה במצווה מפורשת בתורתינו הקדושה, שהרי - אומר רבי יהושע - קורבן החובה מהתורה נחשב ל"כשהוא חי קולו אחד", ושבעת הקורבנות הבאים בשל הטעות והספק נחשבים ל"כשהוא מת קולו שבעה", שאין חיובם חי ותקיף כמו אלו שחיובם בתורה!

על כך אומר רבי יהושע ששני סוגי הקורבנות אחד הם! כשם שהקולות המופקים מהכבש המת הם מאותו כבש ממש שתחילה הפיק את הקול האחד, כך גם אותה מעלה רוחנית הקיימת בשני הקורבנות שהם בבחינת קולו אחד קיימת גם בשבעת הקורבנות שהם בבחינת קולו שבעה! ומוסיף רבי שמעון בן מנסיא ומדבר בשבח הקורבנות שנוספו בהמשך מצד הספק, כמו בהתעמקות החכמה של החכם הישיש על החכם הצעיר!

מכאן גם למטלות הרוחניות של זמן הגלות:

כשהמקדש היה קיים "קולו אחד" עבודת ה' היתה בבחינת אחד - עבודת הקורבנות בבית המקדש, ואילו בזמן הגלות העבודה בבחינת "קולו שבעה" בכל התפילות שנתקנו "במקום הקורבנות", וחז"ל מלמדים אותנו שהכל אותו דבר ואפשר להגיע למעלת ההתעלות בתפילות כבקורבנות, ואדרבה "קלקלתינו זו היא תקנתינו", דווקא בזמן החורבן והגלות יכולים להגיע למעלת המדרגה והתיקון אף בהשוואה לזמן המקדש.

אבל, מסיים הרבי את שיחת הקודש: "בזמנינו כבר הגענו לדרגת הזקנה והשיבה המופלגת של הגלות, ואף אם נותרו עוד כמה רגעים להשלים את הזקנה של הגלות, יהי רצון שישכחו כל החשבונות וכבר נזכה לגאולה מיד, למטה מעשרה טפחים על-ידי משיח צדקינו".

מקורות - לקוטי שיחות חלק י"ז, עמוד 131. ועוד.

תגובות והערות-הארות יתקבלו בשמחה, למייל: ryk613@gmail.com

www.torah.in/he